יום שלישי, 24 במאי 2016

המערכת מספקת לי כלים

פרק שני

לפעמים נדמה לי שרק אני נמצאת בחדר, אבל אני זוכרת שכל תנועה שלי מתועדת. כשאני עובדת על הלפטופ, אני מבצעת פעולות שניתן לשחזר. כשאני נכנסת לאתרים ברשת, האתרים מזהים אותי ורושמים לעצמם מאיפה הגעתי, מהן התנועות שלי, מתי אצא מהם ולאן אמשיך. ככה הם לומדים אותי, ובדרך כלל מצליחים לנחש אם אני גבר או אשה, האם כדאי למכור לי שמלת נשף או חיתולים, לתינוקות או למבוגרים.
אני מתרגזת כשאחרים עושים את מה שתיכננתי לעשות אך טרם הספיקותי. וזה קורה כל הזמן, כי מה אני יעשה, על הכל אני חושבת. רואה קדימה. רושמת לעצמי בצד. ואז מתיישבת לבצע, וקורה האסון, יומיומי.
למי שבוחר לא לחשוב, יותר נוח היום – ולמערכת יותר נוח איתו. המערכת מספקת לי כלים. הממשק אמור להיות ידידותי, ונוח, הכי נוח. ללא מאמץ. מרוב נוחות, חווית השימוש ברשת היא של צייתנות. רק אל תגרום לי לחשוב. ללא מאמץ. רוצים שתלחץ כאן. חוויה יומיומית של סמכות. למי שבוחר להיות בריון יותר נוח היום – הרגולציה שפועלת לאט השאירה את המגרש פרוץ. מתמוטטים, מתרסקים, מתכנסים, קורסים לתוכי הסעיפים ההולכים ומתרבים ואין לי מושג איפה להתחיל ומה קודם לגמור, ומי נגד מי. אז אני מתקשרת לחברות לקטר שאני לא מאופסת. מפתיע. מסביבי, מגדלים פורחים באוויר, ובעיקר בנים מבינים מה קורה. הם מפרשים את המצב כי הם מבינים כוחניות יותר טוב ממני. והם מתבוננים בבניינים, ובגדודי המנופים שגוהרים מעליהם, לרוחב קו האופק, ומסננים: מלזיה. כמו מלזיה. אנחנו כמו מלזיה. במקום לצעוד בקפלן בשמש הקופחת, בכפכפים, אני דוהרת במכונית ליסינג בין הצללים, הבניינים הארוכים מטילים חשיכה נעימה על הרחוב הלוהט, והמכונית זורמת לנתיבים מהירים. בהליכה, בסניקרס, אני שועטת. רושפת. ונכנסת למזגן, מפקירה את עצמי לריח המלאכותי של הסופר-פרפורמנס.
עמק הסיליקון נחשב לערש החדשנות. היד המנענעת את העריסה היא לא יד טובה. זאת יד של אם מרושעת. אמא טובה, מספיק, תעמוד בתור רק עד גבול מסוים. לא יעזרו הסחות הדעת השיווקיות. לא יעזרו המבטים הביקורתיים של עמיתותיי לתור, הכורעות תחת הנטל אבל רק מבפנים. קשר שתיקה. אני? אני לא ממהרת, אני בשליטה. חטפתי מידיה של הזבנית את החולצות והתחלתי לקפל, ולדחוף לשקיות הפלסטיק העבות מדי, המיותרות מדי, המזהמות מדי. מפקירות את עתיד ילדינו לטובת שכר מינימום מרושע, מטעם מעסיק פוגעני. בענף הביגוד, הוא נחשב למעסיק בוגדני. בוהה במוכרות, הבוהות באמהות, הבוהות באמהות, הבוהות באמהות, העומדות בתור לפניהן ואחריהן ולאורך כל שושלת הסניפים של הרשת, הקניונים של הרשת, חברות האחזקה של הרשת, מבני השליטה של הרשת. פרסברציה. כמו תפילה, תחזור על אותן מילים ותירגע. תחזור לאותם סניפים, ותירגע. תעמדו בתורים כדי להיפרד מהכסף שלכם ולהירגע. איזה פוקס. אני מסתכלת על המוכרת, וחושבת על הרעיונות המופרכים של כלכלנים התנהגותיים. בני-טובים שנפצעו במלחמה, שלמדו פסיכולוגיה, שהצליחו ועשו הכל כמו שצריך, והצליחו ואז הרגו את מולידתן, את האם הגדולה, ההצדקה לעצם קיומם, להיותם דור מוכשר ונפלא ומחונך היטב, שמגשים את חלומותיהן הגדולים להתבססות והצלחה. ואז הוא נוסע לארה"ב, הפסיכולוג הפצוע, מתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, מתקדם בסולם הדרגות, ומגלה איך אפשר גם לשכנע, גם להלהיב, וגם לעשות מזה כסף. החברים שלו, כשהיו סטודנטים צעירים שכאלה, חיבבו את הלהג הבלתי-נגמר שלו. התגודדו סביבו במסדרון, בין ההרצאות. ואלה שלא הסכימו איתו, ישבו ממורמרים על הספסל וזעקו מרה, "בולשוויקים!". הלוואי עלינו קצת בולשוויזם ישן וטוב. שלטון מפא"י, הצבוע והגזעני, יותר אותנטי בעיני מטרור השיימינג של יחצ"ני ערס-פואטיקה. הכסף מתגלגל ברחובות, רק תאסוף אותו. במקום לתת לאנשים לעמוד בתור בשדה התעופה, תאריך את המסלול לדלפק הבא. בין נחיתה להמראה, הם יצעדו בסך. יחלפו על פני חנויות ותאגידים, מדרגות נעות ומסופים, יבשות וימים, ויגיעו לדיילת במאור פנים. פו, איזו הקלה, בדיוק בזמן. חשבנו שלא נספיק. יש לנו אפילו דקה לקנות קפה ומאפה, הכל רגוע. ומטופח כל כך. איזה יופי הטרמינל הזה. כולם הרוויחו, לא? הנוסעים מרוצים. מוכרי הקפה מרוצים. היועצים מאוד מרוצים. הנה, יש להם עוד קייס-סטאדי לרזומה. עוד רעיון לטור בעיתון. כלכלה. כלכלה התנהגותית. איך לייעל, איך להרוויח, איך למקסם, איך לצמצם, איך להגיע בזמן לטיסה, איך לקנות כרטיס, איך להרוויח סופשבוע, איך לצמוח, להתקדם, לצעוד, מהר יותר. תפוקה. איך להקיף שדה תעופה כדי לחוות עשייה, איך לא לדעת כמה זמן שרפת בהקפה המיותרת, איך לא לשאול מי הרוויח מהארכת המסלול, וכמה. אבל אף פעם לא לשאול למה. אמא שמחכה לקופאית ולא שואלת למה, היא אמא שהצליחה לחמוק מנחת זרועה של השיטה. חבטה. בוקס בעין. הגשתי תביעה נגד הפרופסור שלי בפקולטה להנדסה. עדיין לא, אבל אגיש. הוא זילזל ברוב הסמינרים שרציתי ללכת לשמוע. הסמינר היחיד שהאיץ בי להתייצב בו היה שפל מוסרי שלא האמנתי למשמע אוזניי. עומד לו שם בחור קצת לא צעיר, קצת רזה, קצת מזוקן, קצת ישראלי, ומסביר שהוא משפיע יצירתיות בפתרון בעיות כיועץ לחברות בעמק. לא עמק הירדן. לא עמק יזרעאל. עמק התחמנים הבינלאומי לעילא ותושבחתא, עמק הבכא, וזה מה שהיה לו לספר לנו. תאריך את המסלול. והם יחשבו שלוח הטיסות מתוכנן בגאוניות, שהעולם הדיגיטלי מתוחכם, שהחוכמה מגויסת למענו, הלקוח המשלם. שכולם עושים הכל למענו.
ילדים, לכו הביתה. תכינו לימונדה, תמכרו צעעצועים משומשים וספרים יד שנייה. תעבדו בגלידרייה, כלומר יוגורטייה.
היום ילדיו של הנוסע יעמדו איתו בתור, ויתבוננו בשעון הסופר לאחור את הזמן הנותר להם עד העלייה למתקן השעשועים. עוד שעתיים, עוד שעה וחצי, עוד שעה, עוד חצי שעה. עוד עשרים דקות. וכאן באה תפנית בעלילה. עכשיו תורכם.
להרים ראש

יום ראשון, 22 במאי 2016

קול העם וקול העמה

פרק ראשון

"בואי לא נטרח, אוקיי?" אומר לי הבחור האתיופי הנחמד, במבט בוחן כליות ולב. קבלת הקהל הסתיימה לפני כמה דקות, והם עומדים בזמנים. שעה זו שעה. מגדל הממשלה החדש בקרייה, לא כמו הלשכה הישנה ברחוב ברנר, הוא מקום מסודר.
יצאתי מהבית מאוחר מדי, אחרי התלבטות ממושכת אם לטרוח בכלל. הנסיעה באוטובוס הרגיעה אותי. ירדתי בעזריאלי, חציתי את קפלן בהליכה זקופה, צעדתי בגאון לעבר המדרגות, בעקבותיו של אצן ממוקד, שהתקדם בנחישות של בעל ניסיון ואוריינטציה. נכנסתי ללובי, והפסדתי שניות יקרות מול שילוט לא-מועיל בתכלית. מזל שהחיים לימדו אותי דבר או שניים על טבע האדם, ועל זרימת יחידים בהמון. טיבן של מערכות מורכבות שהן מזניקות קדימה ראשי-חץ שיודעים את הדרך, ומסמנים כיוון חדש לקהילה. נחפזתי לעבר המדרגות הנעות, העיקר להתקדם, ומתוך הקהל הרב זיהיתי דמות מהירה, חולצת צווארון עם כפתורים, מגוהצת, בצבע בורדו. החלטתי שאם מישהו בכל אולם הכניסה הגדול הזה ממהר לאיפשהו, כמוני, אז זה בטח בעל הגב המעומלן, שכבר דילג מעלה במדרגות הנעות. חשיבה טובה. דלקתי בעקבותיו עד שהגעתי לשלב הבא במסלול, תור שמתפתל בתוך עצמו, משובלל בסרט, עד לשורת עמדות של מאבטחים ושיקוף תיקים. סדרת מיני-בדיקות: תעודה, תיק, לאיפה את, קחי מעלית לקומה 2, המעליות שבפנים. "המעליות מה?" "המעליות שבפנים!" מזל שהתעכבתי לשאול. צריך להמשיך, רק עוד שני צעדים, ליקום מקביל של מעליות.
הזנקתי את ביצועיי, התקדמתי במהירות, פניתי אנה ואנה, והתייצבתי מול דלת זכוכית כבדה, עטויית דפים וניירות, שלא ניתן לפתוח אותה. היא נעולה? צריך לצלצל?
בחור צעיר – מאבטח, סדרן, מה זה משנה – צעד לאטו בתוך הלשכה. הנהנתי לעברו, שייגש אלי. הוא נע מיד לכיווני ופתח את הדלת. בפיזור-דעת יחסי נעצתי בו מבט. הוא אומר שסגרו את המחשב. "אבל אפסיד שבוע", אני מנסה. "אבל אין מי שיקבל אותך", ענה בעדינות ובכבוד מופלג שהאדם רוכש לעצמו לאחר כך וכך הכשרות ובחינות מקצועיות. הודיתי לו במבט טוב לב. חזרתי על עקבותי. תהיתי מה זה התרככתי ככה. פעם הייתי מתעקשת ומשיגה את שלי. למה הוא לא הכניס אותי? הרי ישבו שם אנשים. הם ממשיכים לעבוד גם אחרי שעות קבלת הקהל. נעצרתי במסדרון, והסתובבתי להסתכל על הדלת הסגורה. בזה אחר זה יצאו מהלשכה אזרחים מקומיים מצויים. למה הם כן ואני לא? ניסיתי שוב. לא עזר. אני מתחילה את הטור שלי במגדל הממשלה החדש בקרייה, בקומה השנייה, ודבר אחד בטוח, המקום הזה לא לחלשים. 
"אין לה זמן בשבילי... היא אופטימית, כי יחלקו בונוס". שברי השיחות המתגנבים לאוזניי. זיהיתי את הפוטנציאל. כמה משמעויות. ציתות משעשע, בלתי ניתן לעצירה. ירדתי במדרגות החירום ונכנסתי לקומה הראשונה: חדרי הרצאות, בית כנסת, חדר כושר, נציבות שירות המדינה... מזנון. אני בוהה בשלט, בוחנת את מילותיו ומחשבותי, האם הוא פיוטי או שראשי יוצק בו משמעות. "זה לא עניין של האינטרנט והמהירות, זה עניין החוזק של הרשת... בוא, לך, תעשה כסף בלוס אנג׳לס... יש לך [...] שחקן פורנו", אומר עובד מדינה לנציג ציבור. אני מוקסמת. כורה את המילים מסביב. המון משמעות. לא צריך ללכת לקולנוע, רק לשבת במסדרון, אחרי שעת קבלת קהל. כל הבניין הגדול הזה הוקם לטובת הכלל, והאנשים בתוכו, רובם ככולם, שקועים בעצמם עד מעל לאוזניהם. אף אחד לא ייצא מגדרו כדי להיטיב איתי. אני לא נהלים. אני לא תקנות. אני לא העלאה. אני לא הסכם שכר, לא ועד לוחמני, לא עד מושחת. להיפך, אני כלום עם שום-דבר על פונקציית התועלת של כולם פה ביחד וכל אחד לחוד. כמו שאמרו לי פה מהרגע הראשון, ובגילוי לב אמיץ, "בואי לא נטרח, אוקיי?" אוקיי, לא נטרח. סבבה, בהחלט. בטח לא נטרח בערב שבת הספציפי הזה, שהוא גם ערב חג, ועוד איזה חג, ליל הסדר. לא נשבש את לוח הזמנים. כאילו שאני מהווה איום. הרי אני אוויר, אבל המגדל האדיר הזה מאוים מאזרחים שרוצים רק לנשום. מנסים קצת חמצן, לפני שמתחיל חול המועד. סכנה לסדר הציבורי. אם היינו נמצאים עכשיו בבניין הישן של שירות התעסוקה ברחוב ברנר, המאבטח הצעיר היה נראה יותר כמו סדרן מבוגר, והוא היה מדבר בגסות, או סתם בצעקות, אבל בטבעיות, תוך שהוא דוחק בי להיכנס כבר, למי אני מחכה, לא מחכים לך בבית לעשות ספונג'ה? ואז הייתי נרשמת ומהר רצה משם הביתה, חפוית ראש כדי שלא יזהו אותי, זו פדיחה מחרידה בעיני להירשם לדמי אבטלה. אבל כאן, במגדל הזכוכית והפלדה, אין בושה. יש זכויות, ויש שעות, ויש בעלי-דרגות ובני לוויה, ויש פינות עישון שגורמות למסדרונות להסריח כמו אוטו זבל שבלע מאפרה, אך העישון אסור, ויש סוכנים סמויים שמתנהלים בכובד-ראש, עם זקן וכובע מצחייה, ניצבים בפתח חדר המדרגות בכל קומה שאני עולה אליה, ואז יורדת בחזרה, ומכל הערב-רב הזה לא זיהיתי אפילו אדם מוכר אחד, שזה מוזר בהחלט, הרי אני מכירה את כולם תמיד. איך זה יכול להיות שאני מסתובבת כאן שעות ועדיין לא פגשתי שום חבר, איך. משהו כאן באמת לא טבעי. הרי בבית הישן ברחוב ברנר פגשתי חברה מהתיכון, אפילו. והאנשים שחיכו איתנו בתור, שכם אל שכם, זיהו מדי פעם חברים ותיקים מימי הלימודים. הם החליפו חוויות, השוו קריירות, היללו היסטוריות מקצועיות של עמיתיהם בענף. וכאן מה? כלום, זה כל היופי. אופי מושלם של תאגיד, פרוצדורות, סטנדרטים אחידים, לכאורה שוויון ומשילות, לכאורה יעילות, בפועל – מפלצת שיש להזין. ואני הבשר. פאראנויה אהובתי. מרי אזרחי, המהפיכה, אלה האנרגיות שמעירות אותי לחיים. כדי לא להפסיד שניות יקרות, התנתקתי מהשילוט הלא-מועיל (בית כנסת, מזנון), חלפתי על פני סוכן סמוי, רס"ן ואשה עם כלי אוכל שטופים מפלסטיק, והודיתי לאלהים שאני לא שכירה שצועדת בצהרי היום מהמטבחון למשרדון באמוק של סידור התיק והשקיות, השולחן והמגירות, המדפים והקירות, ביום שלפני כניסת החג. 
לפרק אבן

יום ראשון, 26 ביולי 2015

כל שלב בריטואל היומי

השיניים שלי עברו עינויים.
אילוף
במשטר האימים מטעם מלכות שמים.

שן אחר שן,
קידוח וניצוצות.
ניסור וניצוץ.
אילוף.
משפחה, חברה, תרבות, קפיטליזם מלכותי.
ואשליית ליטוף,
שהיה צריך להיות פה.
שמח שנולדתי.
העולם.

נווה אביבים, 1960

חוף ים, מתקפלים

שער הכניסה => פנימה => ביות. בבטן עופות דרוסים, נשמות מתות, את, הצילי אותך.

אמא נשלחה לשם כדי לרוץ קדימה לפני ולצעוק: עצור!

עצרי!

אבל זאת לא אמא. זאת אני לו הייתי אמא. אני אמא לביאה. היא חתולה רכה ויפה, נמר מעל שעון מעלה עשן.

"אנשים, בזה הרגע מסתיימים שירותי ההצלה בחוף [...] לסיים את הרחצה ולצאת [...] ובחיים לא להיכנס לים [...] ראו הוזהרתם!"

הילד שנשאר לי לגדל פה זה הילד שאני.

ערב תשעה באב

סמל חיל ההנדסה בוער.
להבות עזות חוצבות ממנו משאבי אנוש, פריון, תפוקה, רווח על ההשקעה מדם לבה.
את אמא. אני אמא שלך. I am your father.
prepare to die.
אין כמו אמא.
אני נגד החוק.
חיים משבת לשבת.

לסמס בשלוש מילים. אחרת הוא יתרגל.
תמצא אתה פתרון. זה התפקיד שלך.
לא מובן מאליו. קרה לנו נס.
אני לא מתלוננת.

לא יכולה בלעדיך. עשית לי טוב.
תודה רבה באמת. אני קשה להשגה.
לא בכיס שלך.
רק לראות אותך.

עדיין אי אפשר. להתרגל לרצון לעוד.

זה לא מובן מאליו. אנחנו במסע עפים. על פני האדמה.
יצאנו לקצר נשוב. מיד אלף ימים. ויום ואז נראה.

כנרת ובהמת משא.
מטבע עם סמל בוער, בד לבן עם הדפסים בוערים.
מפת הארץ כבויה.

לוסי. אוקספורד. היערות.
לחזור?

יום שבת, 23 במאי 2015

ממלכות התוהו

ערימות הדואר הנערמות על גבי התיבות והקירות מלמדות על המורשת שנתקעה. צריך להעביר אותה מדור לדור אבל היא נוזלת לי בין האצבעות. אחר כך יש רצון להזדקף, אבל הוא מלאכותי. על מי אני עובדת. מעטפות וחבילות נפלו בין ידי. הלכתי זקופה מתחת לשטיח. מאפירה מאחורי בר אדום מבהיק במטבח, אבל הוא לא ממש שלי. הוא מתעתע בי. אני שוכחת וזוכרת חליפות באיזו עיר אנחנו נמצאים. בתקופה האחרונה הבתים גדולים יותר, משקיפים לים, אבל הגלים גועשים במקום להשקיט את הנוף. התרחבתי וצמחתי לבית על החוף, אבל החוף נכנס לבית והכביש התרחק והשכנים כעסו. המיקום לא טוב. התחבורה קשה. זה לא פה.

ללכת לאורך חוף ים. צריך לשרוד בים, אין דרך לעקוף את חופי אפריקה או אסיה או אמריקה, והם מסוכנים כי נוגעים להם באדמה, כמו בעזה ורפיח, לכן עושים כל הזמן ביטחון שדה. הולכים לאורך התעלות, שנמתחות לצדי הכביש, בצמחייה טרופית ענפה, ולפעמים זורמים בהן מים. ולפעמים הן מובילות לחוף ים פראי בסיני שאני שולטת בו: יש הר גדול שסוגר על חלקת חוף שקטה ואני אוהבת לעבור בו. למעט העניין הזה עם הפנייה מערבה לקיבוץ, שחייבים לחזור ממנו למרכז, והאוטובוסים קשים להבנה. מי עוצר ומי לא, לאיפה אתה נוסע, לרחובות השקטים והצוננים, הנעימים, לא בנויים, ירוקים, שמקיפים את בית הספר התיכון מבלי להגיע אליו. ואז מובילים לרחובות שמצפון לרב-קוק מבלי להמשיך דרומה. שוב פונים מערבה, לפעמים מתקרבים לעץ הפטל שליד הבית, אבל לא יותר. בחגים מגיעים לשפת ים גועשת בעיר סואנת ומכוערת שהמים שוטפים בה את הרחובות, כמו השיטפון שהיה בבית. לא נורא. מגיע לקרסוליים. בעיקר מייגע.

היתה אפשרות להיכנס למקום נכון, אבל כל אחד סוחב לכיוון אחר. לו רק הייתי ברשות עצמי. היתה פיסת אדמה בקרחת יער. היו חצאי-חדרים בבקתה מצומצמת. היו חדרים גדולים, בצורות שונות, בבית ישן, כולל הגג המשקיף על עמק חפר אבל הנוף נעשה פראי מדי. מעניין מה קורה שם היום. אחד הבתים היה ענק (ומימינו שרשרת חדרים מחוברת למסדרונות בית החולים שמובילים לחדר התינוקות הלא רצויים), ואז הוא נעשה קטן ומעוצב, אולי קטן מדי, ואז הוא שוב גדל, ואז הרחבה ושאר הבניינים סביבו התרבו וההליכה ביניהם נעשתה קשה. היו עוד שבילים, שביניהם נטענו עצי הדר ושתילים בכלל, וצריך היה להוציא את הילדים מהגן. ילד כאן וילד שם ואיך טיפלתם בהם ולמה וכמה. וחוזרים לבית שבין השבילים. הם מזכירים את החצר בבית בקדימה. צריך להגיע לטקס בבית הספר. בינתיים בגינת שעשועים, הילדים משחקים. צריך להשגיח עליהם. אחריות. הורים אחרים. אלה טובים, אלה לא טובים. חלקם נמרצים, השאר לאים. גם הנמרצים לא באמת להוטים.

אפשר ללכת לאורך גבעת החול, אפילו לחצות אותה ולחזור מהים הביתה, אבל זה קשה. לא עוזר. או לשיכונים שנדמה שהם דפוקים אבל דווקא יש בהם אנשים סבירים, שמחים. השיכונים חוזרים על עצמם. בניין וחצר, בניין וחצר. במגדל גבוה יותר המעלית לא מגיעה, אז ישבנו ליד אחד העמודים. ואז עלינו. בכל קומה היתה דירה אחרת. דירות שונות. בכל קומה, יש מעבר שונה מחדר המדרגות לדירה. אני נכנסת לחלק מהן. המון חדרים. אבל לא מוצא חן בעיני. הדירה לא מסודרת חכם. מעבר דרך חדרים. מטבח עם כמה אגפים. או מטבח קטן מדי עם כיריים מגז. בצד השני של המסדרון הארוך שחוצה את הדירה יש עוד חדרים, קצת יותר נחמדים, קטנים, מאובזרים, שמיכות תפוחות. באחד החדרים יש סולם עץ צר שמוביל לקומה למעלה. זאת הדרך היחידה להגיע לגג שמוביל למסע ארכיאולוגי (מחילות), הרי ירושלים, הכביש לטבריה שצריך להגיע אליו בדחיפות, וממנו לגינה שמעל חוף ארבע עונות. יורדים לחוף בגרם המדרגות הרחב - שנעשה צר עם השנים - ומגיעים לחוף שהמים מכסים אותו. רק לחבורת מקורבים יש שולחן ליד הכניסה לחוף. גם הם מוצפים בגלים, אבל לא לדאוג. שם שולטים.

יש דרכים לקצר את המסלול, אבל בשביל זה צריך ללכת מסביב לכיכר (הרצל), ואז לפנות לרחוב צדדי (דיזנגוף), ועוד רחוב (נורדאו), ושם יש תחנת אוטובוס (בן יהודה), או דירה להשכרה (אדם הכהן). אפשר לצאת לדרך הארוכה לאלנבי, להמשיך דרומה לקהיר, להמשיך ללכת לאורך אלנבי, לעבור את שינקין, להמשיך לרחוב נחמד, פאירברג, נחמני, מסעדה שקטה. קשה לשבת בה בלי למשוך תשומת לב מיותרת ולעורר מהומה. אז חוזרים לאלנבי וממשיכים דרומה. אפשר גם ללכת לכיוון ההפוך, צפונה, ולפגוש בעיות אחרות. חייבים לחצות צומת של כמה רחובות כדי להגיע לשוק בנתניה. חנות הבגדים במרתף, חנויות ודוכנים עמוסים בממתקים. צריך להגיע לחנויות ולהשיג דברים. אבל מה? לא נכנסים לחנויות נעליים. ברחוב הארוך שיורד למטה מותר לקנות פלאפל. בחדר האוכל באילת מותר לאכול סטייקים. אולם שמחות, אורחים קבועים, עובדים מתחלפים, אולמות ארוכים אינסופיים, יש כניסה ואין יציאה. גם בחוף הים. משקיפים עליו, מצפים למלחמה, הצופרים פועלים, וכלום לא זז. הולכים והולכים לאורך החוף והביתנים מלאים באנשים ריקים. המלחמה התחילה רחוק. לא מרגישים.

דרך אום-חאלד, והשוק, ופאתי השוק, ומאחורי חומה שנגמר הדלק עד שמגיעים אליה, יש יציאה לכביש הראשי. מאחורי החומה יש חברת הפקות שמחפשת מתכנתים. ניו מדיה, להבין את השפה, לעלות במעליות שקופות, עם גלילי נייר ביד. למטה, בחניון, מחכים לי. החניון הזה הוא גם סיפור. מעמיסים חבילות על משאיות. חוסמים, אבל יש חניה. אני מבודדת בקומה השלישית. לא מצליחה להיכנס למזכירות. לבד, עורכת ולא עורכת, מבקרת בדסק החדש ולא נותנים לי להגיה, יש עורך חדש, אני דואגת להוריד לדפוס אבל לא יכולה לכתוב. לא יכולה לצאת לדרך. עוד בעיות תחבורה, כמו פעם בראשל"צ. 

קשה להגיע מהחניון לאוניברסיטה, שיש בה יותר מדי קומות, ומרתפים, ומסדרונות מבלבלים, ומעברים צרים מכדי להכיל אותי אבל אין ברירה. חלק מסתדרים וחלק חוזרים. מגיעים לכיתה או לא, מגיעים למדרגות המשקיפים על הנוף ונכנסים לאולם, זה לא משנה כי גם את הגעת בזמן - צריך להמשיך למסדרון הבא, ובאחד מהם למטה אני יודעת שיש פנייה, לקראת הסוף, שבה יימצא הפתרון אבל אני מגיעה לשם בזמן לא טוב. התינוקות כבר נולדו. אני לא ידעתי. לא שאלו אותי. לא הסכמתי להתחיל מהתחלה. אני אמורה שוב להיות אמא? באמת זה מה שאמא שלי אומרת? ברור שזה לא הגיוני. העסק מסתיים איכשהו. קצת הפעלת קשרים. ככה זה ארגון בירוקרטי.

אני תולה את הכותונת על דלת העץ הדקה, הרופפת, שחלקה העליון שלבים. מסתכלת בראי. משחת שיניים. דווקא בסדר כאן. פחת נורא מהגיהנום שבחוץ, בלב העיר, שם קפא לי הדם.

יום שישי, 22 במאי 2015

For we think back through our mothers if we are women

Virginia Woolf (1928). A Room of One's Own, p. 76.

יום שלישי, 19 במאי 2015

מוקדש לחמי

ביום רביעי היתה הבגרות בהיסטוריה. ביום שלישי הבן שלי ישב ולמד. אבא שלי בא לעקור שורשים. בן הזוג שלי לא רצה להתעסק איתם ועמד להשקיע הון כסף באסתטיקה שמעל פני השטח, כי ״אין לנו מספיק כסף״... תירוץ צחיח. לטיפול בתשתיות צריך להשקיע את כל מה שיש לך. יסודות רקובים זה לא בגנים שלנו.
הבגרות שמה דגש על הכאה על חטא. לא קלון הכישלון, כמו טמטום השאננות. ימי קום המדינה. האטימות. אי-הקשבה היא מקור כל רע.
גרזן כבר היה לי. לקחתי מאחי לפני המון זמן. וביום שני נסעתי להביא את חפירה. אבל זה לא מספיק. גם מסור חשמלי לא יספיק. צריך טרקטור. יש לך המלצה? אצלנו בשכונה הכל יקר.
חדרים, חדרים, חדרים. בתים בתים ואין מקום לנוח.

יום שבת, 21 בפברואר 2015

ההולכים בחושך? המעופפים באור

חנוך לוין כתב את "ההולכים בחושך" מזמן, כשמחלות לב היו גורם המוות מספר אחת ותוחלת החיים נמצאה בעלייה מתמדת. היום סרטן מוביל את הקטל ותוחלת החיים בירידה. כי אנחנו מזהמים את הסביבה ואת עצמנו. 
למדתי חנוך לוין בתיכון, ולא הבנתי מה קורה שם. מטריאליזם חומרי לא היה בעדה שלנו. יכולתי להבין את מרסיה וקמיה, את התלישות, הניכור והנדודים.
אבל חנוך לוין היה כפיס יבש, עלוב, שטוח, לא מהעולם שלי. 
יכולתי להבין אותו רק כדי לקבל ציון טוב בתיאטרון, לא להרגיש. 

אצלנו רוקדים הורה.
אצלנו "אם ההולך" לעולם לא גוססת לבד. היא אשה חיה. מלאת חיות. 
ההולך רוצה שהיא תחלה כדי שהוא יוכל לטפל בה.

גם אצלנו מתגעגעים לפעם, אבל לא לאותם דברים.
גם אצלנו מתרפקים על שיער גולש. באמת היה.

אמרתם: "אנחנו שותקים". אצלנו מדברים יותר מדי. 
אמרתם "מילה מצחיקה". אצלנו צוחקים.

אצלנו מטלפנים להודיע על לידה בשלוש בלילה.
ולא מוות בחמש לפנות בוקר.
אצלנו המוות בחמש אחר הצהריים. תשעה באב.
לידות, לידות, לידות. למה החרחור הזה.
ולידות, לידות, לידות.

אנחנו חיים את הניסים. יום יום, נושמים ניסים.
אנחנו רוצים רק סיבה לעזוב הכל ולהיות עם אמא.
מין שמחה מציפה אותי פתאום.
המחכה ככה, סתם?
ההולך ככה, בלי בסיס, מסוג השמחות הרגעיות הניצתות פתאום בלי שתדע למה.

לא כלי חרסינה נשברים. אצלנו יש קרמיקה של ילדה. צבעוני ויצירתי.
ההולך שברתם את ליבי. עוד לא עלה השחר, הנהג של האוטובוס הראשון עוד חולם, ואתם כבר נדחקים. אנשים, אתם שוברים לי את הלב. בלילה נשברים הלבבות. כמו כלי חרסינה עדינים, מצטלצלים לרגע, נסדקים, פוקעים לרסיסים. ומי ידביק?

סבא אמר לי: לנוח בשלווה. לשקוע בשלווה. זה מה שהוא מבקש.
הכמיהה לארץ ישראל. הלב המתרחב. ואילו כאן:
מת מיואש מטנפים! תמיד מטנפים! והרעש, הרעש! יום-יום חזנים, ואלמנות, וטרקטורים וקבלנים; משתתקת האלמנה – מטרטר הטרקטור, מתרחק הטרקטור – מזמזם מטוס, נעלם המטוס – מצלצל הטלפון האלחוטי...! אוי, כמה נמאס, כמה נמאסה עלינו האסיה המקוללת הזאת, אבק, זבובים ורעש! וכמה מהומה על קצת אבק! ובלילה נסגר השוק למעלה, מתחיל ההווי למטה: -"תבוא אתה פה!" -"נראה אותך, תבוא אתה פה!"... אלוהים אדירים, אתה הבטחת לנו אחרי המוות מנוחה נכונה; איפה המנוחה ואיפה הנכונה?! דרעקעס, הייתי צריך להיקבר בווינה!

אבל אנחנו דומים לגמרי בדבר הזה:
אם ההולך [מתקרבת אל ההולך] 
[...] 
אהיה בך עד שאחדל ביום מותך שלך. אז נשלב ידיים

אז אלך איתך אל המוות שאחרי המוות  –אל השכחה.

יום רביעי, 23 ביולי 2014

לאיפה הולכים כשנגמר החלב

הכאב החרוט בי, שכולי בנויה סביבו, הוא שיירת עקורים בהרים, צועדים לצד בהמת משא, בדרך לארץ זבת חלב ודבש וכיסופים. כשהייתי ילדה, ושמעתי בחדשות על מלחמה, חשבתי, מזל שאפשר להכין שוקו בבוקר. 
חבל שבעזה בטח אין שוקו, להתגבר על העצב.
וללכת לים כדי להצטער באמת, להתחרט, לבקש סליחה מאבינו ואמנו וסבינו וסבותינו וילדיי האדירים. 
ביום כיפור היו טנקים ליד הבית.
אמא שלי שאלה, אז מה הם רוצים, ולמה שלא ניתן להם ודי כבר. מספיק. ואז היא בדקה במילון מה זה "לאלתר" (והיא גם רצתה שאלמד אותה כימיה אבל לא היתה לי סבלנות). היה מערכון. איך אלהים מאלתר. 
חשבתי על ילדה בעזה, בגילי, שגדלה כמוני אבל כל השנים האלה לא תמיד יכלה לטמון את ראשה בהפוך קטן חזק בלי קצף. תשמרי על העיניים פקוחות, על החושים חדים. תבחרי רגשות להתמסר להם. 
מסרים לקלוט. תמשיכי לשחק. 
לתמיד, תקריני מחשבות טובות.
כמיהה תסיר כאב.
תפילה תקהה אכזבה. 
חלום יהיה מציאות.
יוקו הראתה אחרת. 
Keep on playing those mind games togetherThe search for the grail.

יום שלישי, 8 ביולי 2014

י' בתמוז חולצות שחורות וקעקועים

אמא שלי, שתמיד אהבה להיות במרכז העניינים, ציינה שנה למותה בערב שבו התחילו הטילים. טילים על ישראל? קטן עליה. אבל אחרי רצח הנער חשבתי שטוב שהיא לא כאן לראות את זה.

נהפכתי חסרת תחושה באופן נוח.

במשך שנה יכולתי לומר, תעזבו אותי. יש לי תירוץ. אמא שלי מתה. רק בשבועות האחרונים לחייה הייתי באמת צמודה אליה. עד אז היא תיפקדה כרגיל ואנחנו לא העזנו להפר את השקט. קללת השגרה הברוכה. וגם בימים האחרונים קצת התנצלתי, לא באמת ידעתי, אף אחד לא חשב. לא ברור לנו מה קורה. אז לא נורא, בפעם הבאה. סטודנטים תמיד יהיו.

עוד לא עברה שנה.

ואז הסתיימה שנה ראשונה. עלינו לקבר. חיכינו להופעה של ניל יאנג. רצינו לצלם את עצמנו, כמה הכל יפה. הלכנו לסעודת מצווה. לא ישבנו בבית הכנסת בתפילה. היה יותר שמח למעלה, באולם. סידרנו צלחות על גבי מפות, לצדן סכו"ם ומפיות, ובקבוקי שתייה, מנות ראשונות ומנות עיקריות.

בעלה של אביבה נשא דרשה.
התחלנו להתחבק, השלב של שיחות העומק מתחיל רק אם שמת רגל אחת בחוץ. שרה אמרה לנו שנגמרה שנה ועכשיו הכל ישתחרר. ככה זה. הכאב משתנה. ואז כולם הלכו ונשארנו רק אנחנו.
בתיאום מושלם, קונצרטנטי, התחילו אזעקות וטילים, מול שקיעה אדומה שהשקיפה על חלונות האולם ובית הכנסת, מלמעלה. ואנחנו מולה, חזית אחידה. כמה יפה השמש. הנה התחילה מלחמה. 

כמו בסיני. כמו בסואץ לפני הצליחה.

כך התגלה לנגד עיני התירוץ לחודשים הבאים. תעזבו אותי, עקב המצב. ויש לי סיפור יפה על מתי התחיל המצב. ברגע הנכון. בתזמון מהשמים. וצריך להגיד לשרה שהיא דווקא כן באה לביקור, חזרה לכמה ימים אחורה, כי כל הילדים נהרגו במלחמה וזה היה עצוב. נפתחו שערי שמיים, והרגש שלנו שוב התחבר חזק. כל הזמן זה בא.




Live at "12-12-12"
Concert for Sandy Relief

יום שלישי, 10 ביוני 2014

צריך כפר שלם כדי לגדל אמא. וגם אז לא בטוח

אלה השורשים שלי. פחד, כמעט הכחשה של הקושי להשתלב, להתחיל מאפס. שוב סקירת ספרות.
עבודה קשה. תהיה אחראי ויעיל. לא להתפנק. "נאז". אסור להתלונן.
אם הכסף לא גדל – אתה טמבל. אם אין כסף אין תורה ואין ערך.
יסודות חזקים. אין קיצורי דרך.
ערגה.
כמיהה.
הארץ המובטחת.
געגוע.
כיסופים.
להתקדם. מקשיבים להוראות. אסור להישבר. לבנות את הארץ.
זוגיות זה דבק. שותפות, שוויון. אמא מחלקת הוראות. אבא מבצע.
הכנסתי את הספק לתוכי והוא מחולל שמות מבפנים. ללא תלות בסביבה.
חלומות מתגשמים.
תשיגי כל מה שאת רוצה.

צריך כפר שלם כדי לגדל אמא. וגם אז לא בטוח מה ייצא. אחרי כמה זמן הכל מתערבל שוב.

את תמיד חייבת לקרוא את הכביש.
לחזות מראש מה אחרים עומדים לעשות.
לברוח ממטומטמים.
אחרת את בעצמך.

טיפשים, הצוערים. והשוטרים. ככה מתנהגים באש?

אם אני הייתי שם שום דבר מזה לא היה קורה.
אצלי אף פעם לא היו תאונות. אצלי יכולת לאכול מהרצפה. גם במלחמה. סדר.
בנאדם צריך לדעת איך לשחק עם הקלפים שלו.
אחרת הוא טמבל.
לא מבין מהחיים.
חורים בין האצבעות.
אני תמיד צודק.
תמיד מספיק.
תמיד יודע.
תמיד להגיד מזמן.

איזה תפיסת מציאות שונה יש בחברתם של אנשים שונים.
איפה המסלולים מסתדרים ואיפה מתרחקים.

לא נדבק.

נורמות חברתיות וסטטוס.

אינטגרציה לעומת תחושה רעה של דיסאינטגרציה. פירוק. אני מתפוררת והחלקים נטמעים באינסוף עננים. הפיזור מגביר את הפירוק. דיסוציאציה. אינדיווידואציה-ספרציה. אבק. חום.
ברקים ורעמים.
אמא שלי רוצה חיבוק.
אני מסרבת.
חיוך.
לא זוכרת רעש וצלצולים.

ישבתי בשלג וחשבתי. כמה יפה. מי שלא מתחתן פעם שנייה, מפסיד. זאת הנורמה, אחרי תיכון צבא אוניברסיטה עבודה משפחה. ילדים. נכדים. עצמות מתכווצות. לא נשאר הרבה זמן.

יום שני, 9 ביוני 2014

לא משהו פנסי

אני לא מבינה למה אני לא מתרגשת. אבל זה גם לא מעניין אותי כל כך. אני רק לא אוהבת כלום.
באוקספורד שער כניסה ליערות פרס.
האווירון טס בשמים – ואני איתו. הוא השתלב. אני מתגעגעת כל כך לאמא ולסבתא (למה לא העזתי לומר את המילה אמא אף פעם). אני לא מבינה. מוזר. מה קרה.
פתחולה ואמין חתאם-פוריאן, הבנים של ארג'אן, אח של חביב.
תחנות תרבות בדרך. 
עברתי כמה לידות וכאילו לא עברתי שום לידה.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

אותו דבר אבל אחרת

הליכה ליערות מובילה לנקודה שחורה שממנה מתחיל הכל ובה הכל נגמר. בין לבין, מעניין.
אמא שלחה אותי לקנות גלידה לה ולילדים. היתה רק גלידה מגעילה, נמסה, קרחונית. אוכל זה לא התחום שלי. פעם הכנתי לה קפה. הוא היה קר. חיממתי אותו במיקרו. הכל נשפך. היא לא אמרה כלום. בכמה פעמים אחרות הכנתי ארוחת ערב למופת, הכל באוויר, להטוטנות. היא היתה מרוצה. פעם הכנתי ארוחה שכולה תפוחי אדמה. פשטידת תפוחי אדמה, תוספת תפוחי אדמה, ולקינוח תפוחי עץ. זה היופי. דומה, אבל שונה. 
להרים ראש ולצלול יותר עמוק.
הלולאה לא חוזרת על עצמה. 
הולכת כל פעם למקום אחר. 

היום השמח

את יפה. חבל שאין לך שכל

באוטובוס היא אמרה לי: את יכולה להשיג כל מה שאת רוצה. היא אמרה לי שאני פרפר שיוצא מהגולם. אני תהיתי. מה אני רוצה. האם זה אפשרי. מתי הגולם נגמר. איך נראה פרפר.
אם אף אחד לא זוכר את הסבל, אם הרגש לא הותיר אחריו סימן, מה זה משנה? זה משנה. הרגש בונה והורס. החלטתי דבר אחד: אני חייבת להזכיר לעצמי שעכשיו קורה. שעכשיו אני מרגישה שאני אוהבת – וזוכרת שאני מרגישה. אכפת לי. עכשיו. האמזונס גועש.

יום שני, 21 באפריל 2014

באביב הכל פורח

גרניום, פסח כעבור שנה. צילום: ד.ק.מ.ל.
השעה היא 12:12

השעה היא 13:13

עוד מעט השעה תהיה 14:14

בינתיים השעה היא 13:14

פנים חתומות.
עיגולים אטומים וחלקים.
לא זוכרת כלום.

אתמול השעה היתה 13:17 והיא לא הרפתה. היא קרנה. שיגרה למעמקים.

יצאתי והעושר של החיים היכה בי.
שני אנשים, ידע ודעת.
חברה אחת. דרמה אחת. על הבוקר. מטעם חבר של חבר. לגמרי במקרה. סיפור הזוי. ובלי שהיה כלום. יהרוס את החיים. הזוי. אני רוצה לעזור לו. אני רוצה לעזור לו? סימן שאלה תלוי באוויר. כמו שנדליר. אמרתי לה, תלמדי לחיות איתו. בסוף יידלקו האורות. הנשף התחיל.

שיכחה אחת. מטעם האיש אל האשה.
מריבה והעלבה אחת. מטעם הבנים אל הבת.
ניקיון יסודי - כפייתי - וסדר בניירות. חשוב לטפל בעניינים. התרשלות במילוי התפקיד: כולנו חייבים להחזיק את היד, להיות קהל, לשאגת התשואות.
תיכנס להתקלח.
תשטפי את הפירות.
לסדר יפה על הצלחת. לא, על מגש.
יצאנו באיחור של חצי שעה.
להעמיס את המשפחה ולהגיע בזמן.
האוכל הטעים אי פעם. אותן מנות. תבשילים ומאפים. עוף וירקות בתנור. מנות צמחוניות. פירות לקינוח.
הסלחבים פורחים וצילמנו אותם.
הגרניום שהיא קנתה לפני שנה, בפסח, משגשג וצילמנו גם אותו.
קנינו אותו יחד. אבל אז עוד בפנים חתומות.
מרוחקת.
בלתי מושגת.
עכשיו את הרבה יותר פתוחה. באמת? עניין של חצי שנה.
הכל תחת זכוכית מגדלת.
הכל קשור להכל.

זוכרת כשהיינו צעירים? קראנו ספרים עם מסר. פתאום אני מגלה כאן, צומח לידי, ילד כזה. בדיוק כמו אז. ויש לו חבר שקורא את הספר. התיישבנו לראות את הסרט. תמונה אחר תמונה, טיפה אחר טיפה, הוא משחזר את אירועי אותו יום. והזברה. והבננות. שום דבר לא מקרי. אחרי 17 שנים, העושר של החיים היכה בי. באותו יום. היא אמרה לי שזה מה שיקרה. כבר ב-13:17. ואני הקשבתי.
לאט לאט אני לומדת.

אחי כבר ידע. הוא העיד מזמן, דרך דמעה מגדלת.

(להתחיל מ-107. מופע מ-71').

יום שישי, 11 באפריל 2014

נפל לי אסימון

ג'ואל גריי מקברט, גמדון הבית, מכון מיון, התאבדות מנטלית, זה מה שאני זוכרת כרגע.
נקודות עיקריות.
אסימונים עשו רעש. מכונת מזל זה טוב. הרצון המוחלט, לפני משהו כמו 20 שנה, להיות בתזמורת קאמרית אחרי סימפוניה קורעת.


מאחורי הקלעים, שיעבור ממול. בשקט